מהרגע שהבנתי שאני רוצה לצלם את החורשה שלי ואת הייחודיות שלה מול יערות אחרים, ידעתי שזה הנושא הנכון עבורי.
אבל – לצלם תמונות של טבע, של נוף, של הפרטים הקטנים בחורשה שלא כולם תמיד שמים לב אליהם. עלו לי הרבה תהיות. תהיתי לעצמי, האם יש ברעיון שלי עניין כלשהו? האם יש פה ייחודיות שמספקת עניין? האם הרעיון שלי מספיק טוב? חשבתי שאולי אצטרך להוסיף עניין חיצוני כגון סיפור כדי שהצופה יוכל להבין את המסר.
התחלתי עם הרבה חשש ומעט תקווה.
בפעם הראשונה שהלכתי לצלם – התמונות שיקפו בדיוק את מה שחששתי ממנו. הן היו פשוטות, חסרות חיים, חסרות צבעים,.... לא מה שראיתי בדמיון שלי. בעיקר מהסיבה הפשוטה שלא הבנתי מספיק מה אני רוצה להעביר בתמונות שלי.
הפער בין הדמיון לתמונות בפועל, לא אפשר לי להעביר את המסר ולמצוא את התמונות הנכונות אשר ימחישו את מה שהיה לי בראש.
אז התייעצתי עם טלי, עם תלמידיי הכיתה, עם משפחתי וניסיתי להבין מה אפשר לעשות.
קיבלתי הרבה עצות.
ללכת ולצלם במקום אחר, לצלם בשעות שונות, לעשות הרבה מאוד דברים – שאף אחד מהם לא היה לצלם את החורשה ולהעביר את המסר שידעתי שאני רוצה להעביר, אבל פשוט לא הצלחתי להעביר את זה דרך המצלמה כי לא הבנתי עד הסוף מה המסר שלי. יישמתי את העצות שקיבלתי. התמונות יצאו טובות יותר אבל לא כיוונו למה שרציתי להעביר.
ואז הלכתי שוב לחורשה, לבד לראשונה, ברוגע, בסבלנות וצילמתי.
הפעם, לאחר הנחיה וניסוי וטעיה אל מול מקומות אחרים, אל מול עצות שונות מאנשים שונים, ובעיקר עם אמונה ברעיון שלי, לצלם את הייחוד של החורשה לעומת יערות אחרים. ובסוף הצלחתי. הצלחתי למצוא את התמונות ששיקפו את מה שרציתי לומר.
זאת הסדרה שלי.
למדתי מהתהליך של הפרויקט שלפעמים לדברים טובים לוקח זמן להגיע. לכן לא צריך להתייאש, אלא לקחת את הזמן, לנסות שוב ובסוף מצליחים.